יש מסע שהלב עובר, גם אם הגוף נשאר במקום.
מסע שבו כל מערכת יחסים, במיוחד האינטימית, הופכת להיות מראת עומק:
למי שאנחנו, לפצע שעדיין מדמם ולעוצמה שכבר מתהווה.
כשפגשתי לראשונה את ההבחנה של דיוויד דיידה בין שלוש רמות של קשר, הרגשתי כאילו מישהו הצליח לשרטט על מפה את הדרך שכבר הלכתי בה.
רמות של מודעות, של אינטימיות, של מיניות. של אהבה.
כאן הקשר נובע מהפצע.
אני רוצה אותך כדי למלא בי חור.
האהבה כאן מותנית, רוויית פחד, עטופה בשליטה או בוויתור עצמי.
המיניות לעיתים מהולה בכעס או בריצוי, וכמעט תמיד יש תחושת “חוסר”.
הייתי שם. בגוף שנלחם להיות נאהב. בלב שלא סומך.
וזה מקום חשוב כי ממנו מתחיל הכמיהה למשהו אחר.
כאן אנחנו לומדות לקחת אחריות.
הגבולות מתבהרים, התקשורת משתפרת, הכאב מקבל שם.
זה שלב מרפא, של איזון בין הרצון שלי לרצון שלך, בין הצורך לעצמאות.
אבל… משהו בתשוקה לעיתים מתעמעם.
כי כשיש “חמישים-חמישים” – קשה לרקוד ריקוד של קטבים.
בתקופה הזו הרגשתי חכמה, בשליטה, בריאה. אבל גם קצת יבשה.
משהו בי השתוקק ליותר עומק, ליותר חיים, ליותר… קדושה.
כאן מתחיל הריקוד.
אהבה כבר לא ניתנת כדי לקבל..היא נובעת מעצם הווייתך.
את לא זקוקה למישהו כדי למלא אותך. את מתמלאת ומתמסרת, לא כהקרבה אלא כהתגלות.
המיניות היא מקדש, הגוף הוא שער, הקשר הוא שדה של התמרה.
כאן התחברתי למה שתמיד ידעתי: שיש בי נשמה נקבית עתיקה, שרוצה לזכור.
וכשאני בזוגיות מהמקום הזה..כל מגע, כל מבט, כל נשימה – הם תפילה.
אולי את בתחילת הדרך, אולי כבר עברת בין השלבים, ואולי את נעה ביניהם.
אין נכון או לא נכון.
יש דרך, ויש הקשבה.
בבלוג הזה אמשיך לפרק ולפשט את שלושת הרמות – דרך חוויות, תרגולים, שאלות מעוררות והזמנה לפגוש את עצמך, גם במערכות היחסים וגם בתוכך.
רוצה לדעת כשיעלה הפוסט הבא?
הירשמי לעדכונים, או פשוט תני ללב שלך להוביל אותך לכאן שוב.
