יש בנו שני נהרות סודיים.
אחד זורם אל עבר השקט, התכלית, האינסוף.
השני זורם אל עבר החיים, התשוקה, ההתמסרות.
הם שונים.
והם כמהים זו לזה.
האנרגיה הזכרית בתוכנו, בגבר או באישה, היא כמו להבת אש ישרה ויציבה.
היא זו ששואלת: מהי המטרה? מהי האמת?
היא מבקשת חופש, עומק, חדירה אל מהות הדברים.
היא לא נחה עד שתיתן את כל כולה.
היא תבנה, תכוון, תכבוש, תמות. אבל תמות באהבה, כשכבר לא נשאר עוד דבר שלא ניתן.
הבליס שלה נמצא באותו רגע נדיר שבו כל שאיפה נמסה לריק:
בסוף האורגזמה, בתחושת ההתעלות, או במדיטציה עמוקה שבה השקט שותה אותך אל תוכו.
לעומתה, האנרגיה הנשית, גם היא חיה בכולנו, זורמת כמו מים.
היא רגישה, קולטת, מרגישה כל רטט של החיים.
היא נעה בעולם כדי לאחד, כדי להרגיש, כדי לאהוב.
היא לא שואפת להישג, היא שואפת להתמלא.
להתמלא באהבה, באור, באנרגיית חיים, ולשפוך את זה חזרה אל העולם ברכות, בהזנה, בפריחה.
אבל כדי שתוכל להתמלא, עליה להיפתח.
ועל כך הכי קשה לנו להסכים.
כי הפתיחות כואבת.
היא מסכנת.
היא מסירה את כל ההגנות.
ולכן, פעמים רבות, אנחנו נסגרות.
מתכווצות מול כאב, מול בגידה, מול אובדן.
אבל ההתכווצות הזו היא בדיוק מה שכואב לנו.
כדי לרפא, עלינו להסכים.
להסכים להרגיש. להסכים לשחרר שליטה.
להסכים לרגע הזה, גם כשהוא לא מושלם.
לומר לחיים: ״הנה אני, כולי שלך. עשה בי כרצונך״.
דווקא אז, כשהנקבית מסכימה להיפתח והזכרי מסכים לתת את כולו, מתרחש האיחוד הקדוש.
לא רק בין שני אנשים אלא בתוך כל אחת ואחד מאיתנו.
בין תודעה לאהבה, בין נוכחות לזרימה, בין חדות לרכות.
כמו שבטבע השמש מאירה על האדמה והאדמה נפתחת ופורחת, כך גם בתוכנו.
אהבה מתרחשת כשהזכרי נותן את אורו, והנקבית מוכנה לקבל.
לא מתוך תפקידים, לא מתוך חובה, אלא מתוך אמת פנימית שחוזרת ומזכירה לנו את מהותנו:
אנחנו לא רק גוף. אנחנו שירה.
שירה של חיים שרוצים להתאחד.
ואולי… זאת אהבה.
