בעולם שבו המילים “אהבה” ו“משיכה” מתערבבות זו בזו, קל ללכת לאיבוד.
כמה פעמים חשבנו שהחום הלוהט בגוף הוא אהבה, או שהקרבה העמוקה בלב היא כל מה שנחוץ כדי להצית תשוקה?
אבל האמת היא שיש הבדל מהותי ביניהן:
המשיכה המינית היא אש. היא נוצצת, בוערת, מסעירה. היא פועלת כמו כוח טבע; נמשכת אל הניגודים, מתעוררת במבט אחד, בנגיעה אחת, בריח או קול. היא מזמינה אותנו פנימה, להיזכר שאנחנו יצורים חיים וארוטיים. היא מייצרת כמיהה לאיחוד; להיות אחד איתו/ה. גם אם הוא/היא אדם זר לחלוטין.
האהבה, לעומת זאת, היא מרחב.
היא יציבה ועדינה, נובעת מהלב ומהנשמה. אהבה אמיתית מתרחשת כשאנחנו מסכימות לפתוח את הלב, לראות את האחר באמת, להרגיש את המהות הרוחנית שמאחורי הפנים, המילים והמעשים. היא אינה תלויה ביופי חיצוני או בהתרגשות רגעית , היא משהו נצחי יותר.
הבשורה הטובה היא שאנחנו לא חייבים לוותר על אף אחד מהם.
במשך זמן רב נדמה היה לנו שעלינו לבחור: או שנחיה אהבה רגועה ועמוקה, או שנרדוף אחרי אש התשוקה.
אבל האמת היא שלא חייבים לוותר. בתוך זוגיות ארוכת שנים יכולה להתקיים גם אינטימיות עמוקה, ידידות נפלאה והבנה הדדית – וגם מין לוהט, חי ותוסס, שמבעבע מתחת לפני השטח ומבעיר את הגוף מחדש בכל מפגש.
בשורה טובה נוספת: משיכה קוטבית היא מיומנות שאפשר לפתח!
הסוד טמון בקוטביות המינית.
משיכה קוטבית איננה רק מתנה מהטבע שנעלמת לאחר חודשים או שנים, אלא מיומנות שניתן לפתח. היא נוצרת מתוך המתח שבין הפלוס והמינוס, בין הזכרי והנקבי.
אם מהותי נקבית – המשיכה מתעוררת כאשר אני מתחברת אל הצד שבי שיודע להתמסר: להתרכך, להיפתח, לקבל ולהיות ברגע. זהו חיבור שהוא גם חושני וגם פראי, גם רך וגם עז. וכשאני מתמסרת כך, אני בעצם נוגעת בכמיהה העמוקה שלי – שהוא יוביל, שהוא ייקח אותי, שיחדור אל ליבי ואל גופי באהבתו, עד שאתנפץ אל תוך המרחב האינסופי של האהבה עצמה.
ואם מהותו זכרית – שם טמונה כמיהתו. לראות אותי נמסה, נפתחת, מתכלה אל תוך זרועות אהבתו. זו מתנה שהוא כמה להעניק: אהבה חודרת, יציבה, עוצמתית, שמבקשת לפגוש אותי בנקודת הליבה שלי, שהיא אהבה חיה.
כך, מתוך המתח הזה, נוצרת משיכה אמיתית.
זו לא מניפולציה ולא משחק תפקידים ריק. זו תנועה חיה בין שני קטבים, שאם לא נהיה מודעים אליה ולא ננהל אותה בחכמה- היא תייצר לנו קונפליקטים וכאב. זו תנועה שמזכירה לנו את מהותנו הראשונית, האותנטית, את האש והמים שזורמים זה אל זו ומתאחדים.
אבל לא די בתשוקה לבדה.
התרגול האמיתי הוא גם לפתוח את הלב, דווקא ברגעים הקשים, כשהוא מתכווץ. להסכים לראות את האלוהי בפניו של בן הזוג, גם כשהכאב או הכעס מסתירים אותו. לזכור שאנחנו לא נפגשים רק כגופים, אלא כנשמות שמבקשות להתאחד.
כששני הממדים האלו מתלכדים, אש המשיכה והמרחב של האהבה, נולדת אמנות חדשה:
אמנות האיחוד האינטימי המקודש.
זהו איחוד שבו הגוף מתעורר לחיים, הלב מתרחב והנשמה נזכרת במהותה- אהבה.
זהו מרחב שבו אינטימיות עמוקה ותשוקה מבעבעת לא סותרות זו את זו אלא מזינות זו את זו.
זהו מרחב שבו אנחנו לא רק שותפים לחיים, אלא אוהבים שחיים את המסתורין של אהבה חיה ונושמת, לפעמים כואבת לפעמים אקסטטית ועוזרים אחד לשני להתפתח.
זה הטבע שלנו. להיות אהבה, ולהתמסר לאהבה.
הזוגיות שלנו יכולה להיות המקום שבו אנחנו מתרגלות שוב ושוב את האמנות הזו: לפתוח את הלב, להעמיק את הקוטביות, ולפגוש זה את זו באיחוד אינטימי מקודש.
