הרבה דובר ונכתב על אהבה עצמית.
“תאהבי את עצמך״
“תעריכי את עצמך״
“תבחרי בעצמך״
אבל אם נהיה כנות לרגע, רובנו לא באמת יודעות איך עושים את זה.
כי אהבה עצמית איננה תחושה שמופיעה יום אחד אחרי סדנה, ספר השראה או מערכת יחסים טובה.
אהבה עצמית היא לא מצב רגשי.
היא מערכת יחסים. והיא נבנית בכל יום מחדש.
לא בדרך שבה את חושבת על עצמך, אלא בדרך שבה את פוגשת את עצמך.
עצרי לרגע ושאלי את עצמך:
איך היית רוצה שהמאהב האולטימטיבי יסתכל עלייך?
באיזו עדינות היית רוצה שיגע בגופך?
כמה נוכחות היית רוצה שיביא אלייך?
איך היית רוצה שיקשיב לפחדים שלך, לבושה שלך, לכאב שלך?
כמה סבלנות, קבלה וחמלה היית רוצה לקבל ממנו?
ועכשיו שאלי את עצמך שאלה עמוקה עוד יותר:
האם את מסוגלת להעניק את כל זה לעצמך?
לא כרעיון.
לא כהצהרה.
אלא כחוויה יומיומית.
האם את יכולה לאהוב את עצמך ארוטית ומינית, כפי שהיית רוצה שהמאהב האולטימטיבי יאהב אותך?
האם את יכולה לגעת בגופך באותה עדינות שאת כמהה לקבל?
להעניק לעצמך את תחושת הביטחון שאת מחפשת?
להיות עבורך המקום שבו את מרגישה מוחזקת, נראית ואהובה?
אנחנו רגילות לחשוב שאינטימיות מתרחשת בין שני אנשים.
אבל האינטימיות הראשונה והעמוקה ביותר היא זו שמתרחשת בינך לבין הגוף שלך.
האם את נשארת איתו גם כשהוא מתכווץ?
גם כשהוא עייף?
גם כשהוא לא יפה בעינייך?
גם כשהוא לא חושק?
גם כשהוא כואב?
או שאת ממהרת לתקן, לשנות, להסיח, לאכול, לעבוד, לגלול, לחשוב או לברוח?
אהבה עצמית מתגלה דווקא ברגעים שבהם אין מה לפתור.
יש רק להיות.
הגוף זוכר את כל הפעמים שלא היה בטוח. רבות מאיתנו חיות בתוך גוף שנמצא בדריכות כמעט מתמדת.
לא בגלל שמשהו רע קורה עכשיו, אלא בגלל שהוא למד במשך שנים שלא תמיד בטוח להרגיש.
לא בטוח לכעוס.
לא בטוח לבכות.
לא בטוח לרצות.
לא בטוח להתמסר.
לא בטוח להיות גדולה מדי.
או חושנית מדי.
או רגישה מדי.
אז הגוף עושה את מה שהוא יודע לעשות כדי לשרוד.
הוא מתכווץ. מחזיק. מקהה. נסגר.
עם הזמן אנחנו כבר לא מרגישות את הכיווץ, כי הוא הופך להיות הבית שלנו.
אבל זה לא הבית האמיתי.
יש רגע שבו אישה מפסיקה לשאול:
“איך אני נפטרת מהכאב הזה?”
ומתחילה לשאול:
“איך אני יכולה להיות איתו?”
זוהי שאלה אחרת לחלוטין.
לא משום שאנחנו מחפשות לסבול, אלא משום שכל רגש שלא קיבל מקום ממשיך לנהל אותנו מבפנים.
הבושה, העצב, הכעס, האשמה, הפחד.
כשאנחנו מסכימות להיות איתם בנשימה, בנוכחות ובסקרנות, בלי למהר לשנות אותם, משהו עמוק מתחיל להשתחרר.
לא משום שהכרחנו אותו להשתחרר. אלא משום שסוף־סוף היה מי שהסכים להיות איתו.
לפעמים זו הפעם הראשונה שהגוף חווה אהבה שאינה מותנית בכך שהוא יהיה רגוע, יפה או מתפקד.
רובנו מחפשות אהבה בחוץ.
אבל אהבה איננה רק מערכת יחסים.
אהבה היא איכות של נוכחות.
כשאת באמת נוכחת עם עצמך בלי לברוח, בלי לשפוט ובלי למהר להשתנות, את מתחילה להפוך לבית. לאט־לאט מערכת העצבים מבינה שהיא כבר לא לבד. היא כבר לא צריכה להילחם. היא יכולה לנשום, להתרכך, להרפות, להיפתח.
וכשזה קורה, משהו חדש מתחיל לזרום בגוף.
לא כוח שמגיע מבחוץ.
אלא כוח שתמיד היה שם.
מתחת לכל שכבות ההגנה, יש בך חיים.
לא רעיון של חיים.
לא מוטיבציה או חשיבה חיובית.
אלא אנרגיית חיים ממשית.
זו אותה אנרגיה שמניעה יצירה, מיניות, אינטואיציה, אהבה, תשוקה, תפילה, דמעות, צחוק ולידה.
המיניות היא רק אחת הדרכים שבהן כוח החיים מתבטא.
כשהאנרגיה הזו זורמת בחופשיות, אנחנו מרגישות יותר חיות, יותר יצירתיות, יותר מחוברות, יותר נוכחות.
לא משום שהחיים הפכו מושלמים.
אלא משום שאנחנו כבר לא חוסמות את הזרימה שלהם.
נשיות איננה שמלה.
היא גם לא קול רך.
לא תנועה מסוימת.
לא תפקיד.
ולא ניסיון להיות “יותר נשית”.
נשיות היא האופן שבו את מתייחסת לגוף שלך ולאנרגיית החיים הפועמת בתוכו.
איך את נוגעת בגוף שלך?
איך את מקשיבה לו?
האם את מכבדת את הקצב שלו?
האם את נותנת מקום למה שהוא מרגיש, מבקש ויודע?
האם את מאפשרת לאנרגיית החיים לנוע דרכך?
או שאת עסוקה בלהחזיק, לשלוט, לצמצם ולהשתיק אותה?
כל אישה יכולה ללמוד מחדש להיות בית לגופה ולכוח החיים שבה.
וזו אולי המשמעות העמוקה ביותר של אהבה עצמית.
לא לאהוב את עצמך כי הצלחת.
לא כי רזית.
לא כי מישהו בחר בך.
אלא כי את מוכנה להיות בנוכחות מלאה עם מי שאת, בגוף הזה, בדיוק עכשיו.
בסופו של דבר, המסע איננו להפוך לאישה אחרת.
הוא לחזור אל זו שתמיד היית, לפני שלמדת להתכווץ.
לפני שלמדת שהלב צריך להיסגר כדי לא להיפגע.
לפני שהגוף הפך למקום שצריך לנהל, במקום לבית שאפשר לחיות בו.
כשאת פוגשת את עצמך כך, יום אחר יום, ברכות, בעומק ובסבלנות, את לא רק מרפאה את הקשר עם הגוף.
את חוזרת אל מקור הכוח שלך.
ושם, בדיוק שם, מחכות גם המתנות שלך.
היצירתיות, האהבה, החכמה, האינטואיציה, התשוקה, השליחות.
כי המתנות שלנו אינן נמצאות מחוץ לנו.
הן אינן מחכות שמישהו יראה אותנו, יבחר בנו או יאשר אותנו.
הן נפתחות ככל שאנחנו מעזות לחזור הביתה.
אל הגוף.
אל הלב.
אל אנרגיית החיים הפועמת בתוכנו.
וכשאנחנו חוזרות הביתה אל עצמנו, אנחנו מגלות שמעולם לא באמת חיפשנו אהבה.
חיפשנו את המקום בתוכנו שמסוגל לפגוש את החיים באהבה.
יש מסורות עתיקות שקראו לרגע הזה הנישואים הקדושים.
בטנטרה הוא מתואר כאיחוד בין שיווה לשאקטי- בין התודעה הנוכחת לבין כוח החיים הפועם בגוף.
בעיניי, זהו הדימוי היפה ביותר למה שמתרחש בתהליך הריפוי.
כשהתודעה חוזרת לפגוש את הגוף באהבה, בנוכחות ובסקרנות, וכוח החיים כבר אינו צריך להתכווץ כדי להגן על עצמו – משהו חדש נולד.
זו החתונה הפנימית.
הרגע שבו אנחנו מפסיקות להיות במאבק עם עצמנו, ומתחילות לחיות מתוך שלמות פנימית.
אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של אהבה.
לא שמישהו אחר ישלים אותנו.
אלא שהתודעה והחיים שבתוכנו יפגשו סוף־סוף זה את זו.
