בשבועות האחרונים, כמעט כל אישה שנכנסה אליי למרחב הטיפולי נשאה בלבה את אותו שיר שקט: געגוע לאהבה.
לא רק חום אנושי או תחושת שייכות, אלא אהבה רומנטית. אהבה עם מבט אחד עמוק שיפגוש את מבטה בלי לפחד, עם לב אחד שיאמר לה: אני כאן. אני רואה אותך. ואני בוחר בך.
היא משתוקקת, פתוחה, מחכה. לפעמים גם יוצאת לחפש, בלי להתנצל.
ואת כל זה היא נושאת יחד עם קריירה משגשגת, אחריות, תפקידים בכירים, חיים מכוונים.
ובכל זאת, משהו בליבה לוחש: אני רוצה עוד! משהו עדיין חסר לי.
והכאב הזה הוא אמיתי.
אבל מה אם אין צורך “לרפא” אותו?
מה אם הכמיהה הזו עצמה היא שער פתוח, לא חולשה ולא חיסרון, אלא קריאה אלוהית עמוקה?
זיכרון נשמתי שכולנו נושאות בתוכנו, שזוכר: נבראתי לאיחוד.
הכמיהה הנשית להידָרש, להיפתח, להתאחד; אינה תלות, אלא חכמה עתיקה הנטועה ברחם.
יש בה ידיעה עתיקה שכשמהותה נראית, כשתשוקתה מורגשת, וכשהיא נפתחת באהבה, נפתחים שערים לאיחוד מקודש.
אבל פתיחה כזו יכולה לנבוע רק מתוך תחושת שלמות פנימית.
היא לא נפתחת כדי להשלים את עצמה, אלא מתוך שפע, בשלות וחירות.
ובכל זאת, היא כמהה להיקרא, להידרש, להיחשף בפני נוכחות זכרית אוהבת ועמוקה.
זוהי האמת הפנימית העמוקה ביותר של האישה:
להחזיק את הפרדוקס המקודש שבין סיפוק לכמיהה,
בין שלמות לרצון להיות נאהבת עד תום.
וכשגבר עומד מולה בכוונה נקייה, היא נפתחת.
לא מתוך חולשה ולא מתוך כניעה, אלא מתוך חירות פנימית.
ושם, ברגע הזה, בין הקריאה להיענות,
נולד המפגש המקודש.
ואהבה נולדת מתוכה.
וכשאנחנו מפסיקות לחפש את התשובה מחוץ לנו, ומתחילות לפגוש את הגעגוע מבפנים, הוא משתנה.
הוא נעשה לתפילה.
והתפילה הזו, היא בעצמה אהבה.
היא כבר כאן.
כשהלב פתוח, האהבה כבר נוכחת.
